ערב שבת פרשת שמיני הדלקת נרות 7:31

הרהורים מפרשת השבוע:
הוזמנתי פעם לאיזה פגישה עסקית, ונתבקשתי על ידי המארגן לדבר לפניהם ממחשבת התורה...
בסתר ליבי הרגשתי את המחשבות: מה הוא עושה בינינו, מה משותף לנו, הנוכל להתחבר למה שיאמר?
הרבה פעמים נראה שאנשים נרתעים מהקשר עם איש מזן אחר..., עם קהילה עם מנהגים שונים, מדוע נרתעים? זה העדר בטחון שארגיש בנוח, שארגיש במקום...
אני מזמין לארוחת שבת סביב לשולחן המשפחתי ולמי שלא היה אף פעם זה נשמע כמו טקס דתי - הוא נרתע, הוא מרגיש מאוים.
למי שהיה לא צריך לספר על המעדנים מהמטבח של סוניה (:.
בפרשת השבוע פרשת שמיני אנו לומדים מסר חזק איך מתגברים על חששות ורגשות רתיעה:
בפרשה מסופר על סיום בניית המשכן הכל היה מוכן לפתיחה הרשמית של עבודת הקודש במשכן. שבועות של הכנות הגיעו לסיומן. עתה היה תורו של אהרון לגשת למזבח ולהתחיל בעבודת הקודש. אך אהרון לא התלהב. הוא עדיין הרגיש תחושה של בושה בגלל חלקו במעשה העגל.
לכן קרא לו משה ואמר לו: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך".
אהרון עשה זאת והשלים את כל המטלות הדרושות.
מה אמר לו משה כדי לשכך את פחדיו? כל מה שאמר היה: "בוא ועשה את תפקידך". הוא מעולם לא טיפל בתחושת האשמה של אהרון. הוא לא סייע לו לשכך את הדאגות.
משה בטח לחש לו: בוא ותתחיל לבצע, ואז יירגעו כל פחדיך. אין לך ביטחון? התחיל לבצע את עבודת הקודש ותראה שזה מתאים לך כמו כפפה ליד. נולדת להיות הכהן הגדול ולכאן אתה שייך.
ד"ר משה נתן ייעוץ פסיכולוגי שקול ומבוסס. הדרך הבדוקה להתגבר על חששות היא להתחיל לעשות את אותו הדבר שממנו אתם מפחדים.
יתכן שלא כל אחד היה זורק את ילדו למים עמוקים על מנת ללמדו לשחות, אך בדרך כלל זה עובד. ישנם נואמים דגולים שהיו פעם פוחדים ממיקרופון.
הפתרון הוא דווקא על ידי ההתמודדות עם הפחדים ולא ההמלטות מהם.
כך אנו מגלים שבסופו של דבר השד אינו נורא כל כך, ולמעשה אנו מסוגלים להסתדר הרבה יותר טוב מכפי שחשבנו. מתוך נסיונות כאלה גדל בטחוננו העצמי עד אשר אנו מרגישים נינוחים לחלוטין במשימתנו.
אני זוכר, כשהייתי רב מתחיל, בוקר אחד הגיע צלצול, אשה, שהיתה צעירה יחסית, נפטרה. ידעתי שעלי ללכת למשפחה לנחם אותם, אבל תהיתי לעצמי מה לומר להם. האם יש לי תשובות לאנשים שזה עתה שכלו אשה ואם אהובה? האם אני יכול למלאות את תפקידו של האלוקים?
לבסוף, הכרחתי את עצמי ללכת משום שידעתי שאני מוכרח. זה היה תפקידי והם חיכו לי. ולא תאמינו, הייתי מסוגל לעמוד מול המשפחה ולענות על שאלותיהם. ואז גיליתי שהם אפילו לא ציפו ממני כלל להניף איזה מטה קסם או להחיות את הנפטרת או לענות בשמו של אלוקים. הם פשוט הרגישו מנוחמים על ידי עצם נוכחותי והיו אסירי תודה שהייתי שם עבורם בשעת צרתם.
יותר מדי אנשים מרגישים שהם מאוימים ע"י היהדות, ומפני שהם לא מספיק בטוחים בעצמם שהם יוכלו להתמודד עם זה ולהרגיש בנוח, הם פשוט מתחמקים ומפסידים.
אני יכול להעיד שמי שלא חשש והעיז לבוא לשיעור ללמוד, למסיבת חג, לארוחת שבת, תוך זמן לא רב הם הרגישו חלק מהמשפחה ולעולם לא התחרטו על כך. חייהם התעשרו במידה נוספת של ערכים ומשמעות, ואולי חברים חדשים (: .
כל זה לא היה קיים אצלם לולא עשו את הצעד האמיץ הראשון. כשם שאמר משה לאהרון - אחיו ההססן והעניו, "בוא ועשה". אהרון בא ועשה, והשאר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה.
שבת שלום
הרב מנחם וסוניה לנדא

Blog

הירשם קשר